לא זוכרת מתי הבנו שנוחות הולכת להיות ה-דבר הבא
לא זוכרת מתי הבנו ששמלה וסניקרס זה ה-דבר הבא
לא זוכרת איך הסתדרתי בעולם לפני שהבנו שסניקרס ונעלי ספורט הם הסטילטו החדשות
אני רק יודעת שזאת הייתה ההחלטה הכי נכונה שעולם האופנה לקח בשנים האחרונות (חוץ מלתת למריה גרציה קיורי את כס המלכות של דיור).
אני מודה - לא חשבתי שנעלי ספורט ושמלה יכולים להשתלב, אבל קפצתי על המציאה!!!
קשה לא לשים לב שאימצתי את הרעיון לשים נעלי ספורט לכל אירוע משמעותי בחיי - ויכול להיות שגם הגזמתי מידיי פעם (להתחתן בנעליי ספורט????)
אולי לא הייתי יצירתית מספיק אז, או אולי לפני שנתיים הייתי קצת יותר מושפעת ממגזינים, אבל היום אני יודעת שגם כשיצעקו עלי להפסיק עם הסניקרס ולעבוד לעקבים אני לא אקשיב.
התמכרתי!!!!!
אמא שלי מנסה להוריד אותי מהסניקרס כדי שאעבור לנעליים "יותר אלגנטיות" (נורא נשית אמא שלי), כן היא הצליחה לגרום לי לקנות כמה נעליים מסוימות שהן לא נעלי ספורט או במקרה שלה "נעלי הריצה שלי", אבל אני תמיד חוזרת אליהם, חוזרת אליה - אל הנוחות והפשטות שמעניקה לי נעל ספורט.
מצחיק איך בפוסטים שלי אני נספחת לדיבור על אהבות ישנות וחדשות (סווטשירט, ג'ינס....) למרות שאני מתכוונת לכתוב על משהו שונה לחלוטין, אבל אין מה לעשות - נעליים יעוררו בכל אישה את הרצון לצאת מהבית ולקנות עוד שלושים ושישה זוגות חדשים.
הצעה למחקר - "מה יש בנעליים שאין בשום פריט לבוש אחר שסוחף ככה נשים?".
שמלה: LAZY OAF
נעליים: Nike
צילום: יובל גולן
לא מאמינה שעברה חצי שנה מהרגע שפתחתי את הבלוג...
אני רוצה לספר לכם איך הכל התחיל...
תיק: Herschel Supply
אני כל כך אוהבת אופנה ישראלית, הספר האהוב עלי הוא "שיכרון עיצובים" של נורית בת-יער ז"ל,
היסטוריה על אופנה ישראלית מעלה לי חיוך שמספיק לשנה והשאיפה שלי היא להיות מעצבת אופנה.
כבר הרבה זמן שאני רוצה לפתוח בלוג שעוסק באופנה..במה שאני אוהבת.
רציתי לחוות קצת כתיבה, לחוות אופנה, תמיד האמנתי שאנשים שצריכים לעשות את מה שהם אוהבים מבלי להתייחס למה הסביבה חושבת על כך, אבל חוסר הביטחון עצר אותי...המחשבה הראשונה שעלתה לי היא "תפתחי בלוג, תעשי את מה שאת אוהבת ואם יגידו משהו..אז שיגידו - תאמיני בעצמך!" אבל ישר אחרי המחשבה הזאת מיהרה להגיע המחשבה הזאת "מי את בכלל שתכתבי על אופנה, ילדה בכיתה יב', זה שאת קוראת על אופנה ישראלית ואוהבת להתלבש לא עושה אותך מיוחדת", חבל שחוסר הביטחון הניע אותי במשך תקופה ארוכה, חבל שלא האמנתי בעצמי.
הגיוס שלי קרב ובא...אני חייבת מקום מפלט לברוח אליו כשקשה - אופנה...
מצאתי טלפון של מעצבת גרפית מדהימה, ראיתי שהיא מעצבת בלוגים, אמרתי לעצמי - רק תנסי,
תתקשרי,תבררי, מה כבר יכול לקרות.
התקשרתי - קבענו פגישה.
הגעתי לפגישה, חסרת ביטחון, ושוב המחשבה הזאת בראש " תפסיקי כבר, חיה בסרט, בלוגרית...מי את חושבת שאת..." השתקתי את המחשבה הזאת, ולאורך כל השיחה עם הגרפיקאית היה לי חיוך כזה מטופש על השפתיים, חיוך של "מצאתי את המקום שלי".
לא עניין אותי אם הבלוג יצליח, אם יהיו לו קוראים, רק רציתי לעשות את מה שאני אוהבת...
פתחתי את הבלוג...ומחשבה אחת עלתה לי בראש "מי אני בכלל? אני ילדה עם חלומות...וחלומות אי אפשר להשתיק..."
אז חצי שנה לעבודה קשה, ובאמת קשה, לחזור מהבסיס, גם אם אני מותשת, עייפה,רוצה לישון ולא לשמוע אף אחד - קודם כל ולפני הכל ללכת עם הצלמת שלי לצלם, ואז להגיע הביתה ולכתוב, ובאמת ליהנות ממה שאני עושה.
אז למה בעצם חפרתי לכם פה? - בשביל שתגיעו לפסקה הזאת..להפסקה האחרונה...
אי אפשר לרצות כל כך הרבה אנשים, חלק יאהבו אותך וחלק לא, חלק יאמינו בך וחלק יזלזלו, הכי חשוב זה להאמין בעצמך - ולא זאת לא קלישאה, זה הדבר הכי נכון והכי מחזק שאתה יכול לעשות לעצמך - להאמין!
הצלחה היא לא כמה אנשים מאמינים בך וגאים בך, אלא כמה אתה מאמין בעצמך ומה הוביל אותך להיות גאה בעצמך.
!congratulations
חולצה: הלנה
מכנסיים: סטורי
נעליים: Adidas Originals
תיק: Herschel Supply
צילום: יובל גולן